גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת משפטים 

בפרשת השבוע הקודמת, שמענו על התגלותו הדרמטית של הקב"ה, בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו!
פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה ומתישה של יותר מחמישים מצוות שונות! בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים.
הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי.
אבל למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע".
ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. מכאן נוכל להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת ההר, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, רק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך.
העם היהודי אינו מצווה להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך! הוא מצווה לעדן ולרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר! בליל שבת לדוגמא, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו - שלא על מנת להשתכר - אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" - לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו.
היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בתוך המטבח, בתוך המשרד וכן, אפילו בתוך... חדר המיטות!
הבזק של השראה
אבל אם זה באמת נכון, אז בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה?
התשובה פשוטה למדי: משום שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים"! כולנו חווינו פעם בחיינו רגע כזה של תובנה עמוקה - בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד.
הרמב"ם מסביר זאת באופן מטפורי:
תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת.
באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות.
התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.
זו הסיבה, שלאחר האיסור "לא תגנוב" מהפרשה הקודמת, השבוע בפרשה שלנו, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים! העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח, שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות.
מה אתה עושה לגבי זה?
כל חברה מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו.
המפתח לכך הוא חקיקה מסודרת. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או דאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה.
בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.
קחו לדוגמא את נושא הצדקה. התורה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכוונת התורה היא לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה").
כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר?
לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:
שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים אישה ענייה, שמבקשת מהם כסף עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה שקל אחד.
היהודי השני לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו סכום של מאה שקלים.
אז מי משניהם הוא יהודי טוב יותר?
היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. עם זאת קיים חשש, שבמרבית המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים - ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה - מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.
ומה אנו למדים מכל זה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות!

"נעשה ונשמע!"
כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, אם ברצונם לקבל את התורה הם ענו: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! זוהי העוצמה הטמונה ב"נעשה ונשמע" וזוהי גם העוצמה של העם היהודי!
מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי. לכך כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו.
דוגמא נוספת לכך, היא התפילה היומיומית שלנו. אנשים רבים שואלים: "למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא, שדווקא התפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו! מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית - במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.
פרשת השבוע פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" - ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" - לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים לתוכנו ולהיטמע עמוק בתודעתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית.
התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים.


פרשת משפטים יוצאת דופן, בכך שהיא נפתחת בו' החיבור. כך מתחברות המצוות הרבות שבפרשה זו, לנושא האחרון בפרשת השבוע שעבר - שאומר שכאשר בונים את המזבח לעבודת ה', הגישה אליו צריכה להיות בכבש? - במעלה משופע - ולא במדרגות.
מה ההבדל בין מדרגות לבין כבש?? מדרגות מסמלות מידה קבועה מראש שבה יכול האדם לעלות בכל תנועה שלו קדימה.
אבל במציאות, כל אחד מתקדם בקצב האישי שלו, בסדרה של צעדים קטנים מאוד. הרעיון הזה מוצג בכבש המשופע.
לפעמים, נעצרת הצמיחה של האדם, עקב תחושה שזה 'יותר מדי גדול עליי'. אם המטרה יותר מדי נשגבת, בטוח שניפול ונתייאש.
אבל, התפיסה היהודית שונה. בחלומו המפורסם של יעקב, הוא רואה חזיון של סולם המגיע לשמים. צמיחה רוחנית, כמו טיפוס על סולם, חייבת להיעשות צעד אחד בכל פעם.
מספרים על רבי ישראל מסלנט, שהחליט להחזיר עיר שלמה אל שמירת התורה. הוא מסר שיעור בכל שבוע בבית הכנסת ופתח אותו במילים: "אם אתם חייבים לעבוד בשבת, לפחות השתדלו לחלל אותה מעט ככל האפשר" (בז'אנר שלנו, הוא היה אומר ללכת ברגל לעבודה במקום לנסוע אליה, או להפעיל את הטלוויזיה בשעון שבת). השיטה היא, צעד קטן אחד בכל פעם. בגישה זו, במשך כמה שנים, הצליח רבי ישראל להוביל את הקהילה לשמירת שבת.
המקובלים אומרים שצמיחה רוחנית היא למעשה "שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור". הנסיגות הן בלתי נמנעות. מה שחשוב הוא, שנמשיך להתקדם בכיוון הנכון... במעלה הכבש.

עיקר היהדות על רגל אחת
אילו מתבקשים היינו לתת דוגמה למצוותיה של התורה, מייד היינו נוקבים במצוות שבת, תפילה, תפילין. אילו היינו נשאלים אלו הן המצוות החשובות ביותר, אומרים היינו: יום כיפור, פסח. דיני אישות, מאכלים אסורים. והנה, בפרשות הקודמות קראנו בתורה על הכנת עם ישראל למעמד המרומם, על שלושת ימי ההגבלה, האש הגדולה והעשן כקיטור הכבשן, הברקים וקול השופר. על קול ה' בכוח ובהדר, חוצב להבות אש ויחיל מדבר. מעמד מתן תורה . מצפים אנו לשמוע מה המשפטים שיצוונו. וקוראים אנו בתורה על זכויותיהם של העבד והשפחה, דיני נזקים ושומרים, שלא לצער גר, יתום ואלמנה, שלא לקלל אדם ושלא להטות משפט. דינים שבית אדם לחברו, שלכאורה אינם מאפיינים את היהדות דווקא.
לא ציצית, לא תפילין, לא מזוזה, לא שבת וחג. מדוע?
מדוע? אולי התשובה במעשה שהיה. סיפר בעל המעשה הגאון רבי יצחק יעקב רודרמן זצ"ל ראש ישיבת בולטימור. בשעתו למד בישיבת סלבודקה ונמנה על מצטיינה. יום אחד התחבט בקושיה עמוקה בסוגיא. נועץ בחבריו, האריות שבחבורה, הגאונים רבי אהרון קוטלר ורבי יעקב קמינצקי, ולא מצאו תשובה החליט לשאול את הגאון רבי לייב מווילקומיר, הגאון רבי לייב מזקני דור דעה היה. חותנו של הרב מפוניבז'. שנים רבות כיהן ברבנות העיר ווילקומיר, ולעת זקנתו המופלגת פרש מן הרבנות ועבר לעיר קובנה כדי לשקוד בה על התורה בלא טרדות והפרעות. סלבודקה פרבר של קובנה הייתה, ורבי יצחק רודמן חצה את גשר הנהר ופקד את ביתו של רבי לייב, להציע בפניו את הקושיה.
שמע רבי לייב בעניין, הוציא את הגמרא, והתעמק בסוגיא - והקושיה קושיה, קשה כברזל! בחן דרכים שונות, ופסלן. סוף דבר הקושיה בעינה. ליוה את אורחו הצעיר החוצה, והזהירו שיזהר בדרכו באישון לילה. הרחובות היו חשוכים ומלאים מהמורות.
רבי יצחק הגיע בשלום לאכסנייתו, מותש מיום עמל מחשבתי מפרך ומהטיול הארוך, קרא קריאת שמע שעל המיטה, ושקע בשינה.
כשהקיץ, האיר כבר השחר. פקח את עיניו, וראה את רבי לייב הגאון הישיש בן ה86 עומד בסבלנות ליד מיטתו, ומביט בו....
מיהר רבי יצחק יעקב ליטול את ידיו ג' פעמים לסירוגין מהנטלה הנמצאת למראשותיו, ושאל נרעש: "מה הרב עושה כאן?"
"ממתין שתתעורר" השיב הרב הישיש בנועם. "לאחר שהלכת המשכתי להרהר בדברים והגעתי לפתרונם. בידיי תירוץ לקושיה. מייד שמתי פעמי לכאן, ביררתי היכן אכסנייתך, והריני כאן. לאחר שתברך ברכות התורה, אומר לך מה התשובה".....
חרד רבי יצחק יעקב: "הרב ממתין לבטח שעות! מדוע לא העירני?
והגאון הישיש התחלחל: "מה עלה בדעתך, זה גזל שינה! תהיה זו מצווה הבאה בעבירה!"
כשתמצי לומר, יש כאן את כל היהדות על רגל אחת: בין אדם למקום, בשילוב הקפדה על בין אדם לחברו. כך ניתנו שני לוחות הברית: על הלוח האחר, המצוות שביננו למקום. על הלוח השני, המצוות שביננו לבריות. האומות אינם יודעות רז זה. אינם מבינות שגם ההקפדה על זכויות הזולת, מצווה היא. גם עשיית חסד, עבודת הבורא היא. שהתורה מקדשת את החיים הגשמיים. שגם ה"חציו לכם" הוא "חציו להשם". בני נוח מקריבים רק עולה, קורבן כליל. היהודים בלבד מקריבים גם שלמים, בהם גם אכילת בשר מצווה היא (זבחים קט"ז ע"א).
ועל כן בחר הבורא יתברך להשמיענו דיני ממנות ונזיקין, זכויות עבד ושפחה, גר יתום ואלמנה, מיד לאחר מתן תורה. שנשריש ידיעה זו בלבנו, נטמיעה בקרבנו: עבודת ה' שלימה היא זו הכורכת את שני הלוחות יחדיו, בין האדם לקונו ובין האדם לרעהו כאחד!

*************
התקווה שהתממשה...
"אתה נגלית בענן כבודך על עם קודשיך לדבר עימם. מן השמים השמעת קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר... בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמיך תורה ומצוות" - כך מתחיל תיאור מעמד הר סיני בתפילת "שופרות שבראש השנה. המעמד הנשגב והמרומם, החירות לנצח בתודעת העם, מעמד מתן תורה "ללמד לעמיך תורה ומצוות". וכבר היה להם מושג מה, על מהותן של המצוות, הלא על כמה מהם נצטוו לא מכבר, במרה: ידעו שיש מצוות מרוממות, כיום השבת. ידעו שיש דיני טהרה, כמצוות "פרה אדומה". ידעו שיש מצוות ככיבוד אב ואם, שהוקש כבודם לכבוד המקום (קידושין ל' ע"ב). במתיחות המתינו לפירוטן של המצוות, שש מאות ושלוש עשרה מספרן. והפירוט החל מייד לאחר מתן תורה, בפרשתנו.
ובמה בחרה התורה להתחיל? בהענשת רוצחים, עונש מכה הוריו, ועונשים של גונבי אדם, סוחרי נפשות. דינם של בריונים המכים עד מוות.
והלאה-
חיובו של הכורה בור וגורם בכך נזק לרכוש הזולת. בעונשו של אדם המאפשר לרכושו להזיק, ועונשו של מבעיר אש בלא השגחה.
והלאה -
להיות רגישים לרגישות הזולת. לא לצער גר. יתום. אלמנה. עניים. לא ליטול שוחד, לא להעיד עדות שקר.
דינים פשוטים, אנושיים, אלמנטרים. דינים של כל חברה מתוקנת, מסודרת מהוגנת.
כלום אלו המצוות הראשונות שיש להשמיען? מצפים היינו לשמוע דיני עבודת ה', תפילה וקרבנות, דיני מועדים מקודשים, או מצוות נשגבות כתפילין וציצית. והנה, מתמקדת התורה בדיני "לא תעשה", באיסורים ועונשים. ולא באיסורים חמורים כחילול שבת ועבודה זרה, או איסורי עריות. לא במאכלים אסורים, איסור גילוח בתער ולבישת שעטנז.
במקום כל אלו, פותחת התורה באיסורים "פשוטים", ומערכת עונשים אלמנטארית, בסיסית: הענשת רוצחים וגנבים, דינם של בריונים ומועלים, איסור עדות שקר והטיית דין. האם לא זקפו בני ישראל גבה, האם לא שאלו: זהו? כלום לשם כך היה המעמד המרומם, וניתנה התורה?
והשאלה הנוקבת מכולן: על אלו דינים נסובה הקדמה" ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חז"ל: "לפניהם ולא לפני עובדי עבודת כוכבים". אבל דיני הגינות של חברה אנושית בריאה?
שאלה טובה. ולדאבוננו אנו יודעים את התשובה. לפני כמאה שנה, כשראשי החילונים החליטו לשנות את צביונו של העם, להפכו ל"עם ככל העמים", הייתה רמתו המוסרית של העם לצינים בעיניהם. זהו עם "לא נורמאלי": אין בו רוצחים, אין בו גזלנים, אין בו פשיעה. אחד מהם חיים נחמן ביאליק אמר כשתפסו את הגנב העברי הראשון ביישוב היהודי בארץ ישראל, המליץ המשורר חיים נחמן ביאליק להגיד "שהחיינו", אז ידע שמטרתו הושגה, ושאיפת חייו תבוא על סיפוקה.
היכן שהוא וחבריו שוהים, ודאי נועדו למסיבה. המציאות עלתה על חלומם השחור ביותר. לפי נתוני המשטרה:
? מדו"ח המשטרה לסיכום גניבות הרכב עולה כי ב- 2006 נגנבו 33.2 אלף כלי רכב - ירידה של 2.6% לעומת 2005. המכונית הנגנבת ביותר ב- 2006 הייתה סובארו - 5,208 מכוניות מסוג זה נגנבו. במקום השני: מיצובישי עם 2,449 מכוניות. במקום השלישי: מאזדה עם 2,379 מכוניות גנובות.
? בשנת 2006 ביצעה המשטרה 52,293 מעצרים. מהם 46,857 מעצרי בוגרים ו - 5,436 מעצרי קטינים.
? בשנת 2006 התגלו 144,042 ע בר י י נ ים מתוכם 50% יהודים ו - 50% לא יהודים.
? בשנת 2006 התגלו 146,984 תיקים גלויים.
? בשנת 2006 היו בישראל 252,500 עבירות רכוש.
? בשנת 2006 היה בישראל 391 נסיונות לרצח זה עלייה חדה של 37%
? במהלך ש נ ת 2006 נ פתחו 55,063 תי ק ים בגין אלימות גופנית
? בשנת 2006 היה בישראל 19,793 עבירות בין בני זוג!
? בשנת 2006 היה בישראל 3,609 מיקרי אונס, בעילה ומעשה מגונה בכח!

תלמודי התורה היו לצינים בעיניהם. החינוך התורני טרד את מנוחתם. הם הקימו את רשת "אליאנס" כדי לשפר את המצב, ואכן הגיעו לתוצאות מרשימות: המתירנות המופקרת שילחה כל רסן, האלימות שולטת בלא מצרים, סכינים ואגרופנים הפכו לאביזרים תקניים. תלמידים שבים לביתם הלומי סמים. כבר לא "עם ככל העמים", ראשונים בין שווים, משיגים במירוץ אל התהום!
ואל תגידו שלא הזהרנו! לפני שלושת אלפי שנים, בעת מתן תורה, נאמר לנו: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - משפטים הוגנים, אלמנטאריים, של חברה מתוקנת, יחסי אדם לאדם, הגינות בסיסית - "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים".
דעו שאך ורק חיי תורה, אך ורק שמירת מצוות, רק הם הבלם והמעצור מפני פשיעה משתוללת, אלימות הרסנית, שחיתות וסיאוב וטירוף מערכות! מצוות התורה מקדשות ומזככות, מרוממות ומטהרות, אבל בראש ובראשונה מונעת הידרדרות אלי התהום!
וכל העומד בפרשת דרכים בין נער / נערה, צעיר /צעירה, אב / אם ידוע ידע כי שתי דרכים לפניו: עלייה או מדרון, פסגה או תהום. חינוך תורני - או מופקר.
והפסוק הראשון בפרשתנו הוא תמרור האזהרה !!!


לא לכלא
...."לכלא תל מונד לחצי שנת מאסר בלבד, בהתחשב בחרטתו של הנאשם, ובהבטחתו כי לא ישוב עוד לעסוק בגניבה".
הנער תלה עינים נבוכות בשופט, נדמה היה לו כאילו מאן דהו, לוחץ בכוח איתנים על רקותיו, עד כי ראשו חשב להיבקע. מה יהיה גורלי בכלא זה? הלא נוראה היא אפילו המחשבה על כך.
- רחמים, חמלה! אל תשלחני לכלא, אבוד אני אז לעולמים! התפרצה הקריאה הנואשת מפי הנער.
השופט כבר קם מכיסאו, המשפט הסתיים....

"וכי האשמה בי? האם אני המצאתי את חוקי המאסר ואת מושגי בית הסוהר? האם יש דרך אחרת לעבריינים?" דיבר השופט ד"ר יעקב קלטרזון לעצמו, כשהוא מפסיע בחדרו הלוך ושוב, בפסיעות עצבניות, כשהוא נושך את שפתו התחתונה, ולוטש עיניים בוהות אל שולחן הכתיבה בביתו, שעליו פרוס מכתב קמוט המואר על ידי אלומת אור, שנזרקה ממנורת השולחן החיננית. נראה עוד פעם מה רצונו ממני, המהם לעצמו, כשהוא מתיישב בכורסתו ונוטל את המכתב בידו.
".... כבר שנתיים ימים חלפו, מאז חרצת עלי את משפטך, לחצי שנת מאסר בכלא תל מונד. ארורים בני האדם אשר חוקיהם המתועבים חיסלוני לעד. כנער תמים שגנבה אחת מאחוריו, להשביע את רעבונו, נכנסתי לתל מונד, וכפושע מועד היודע את כל מעמקי העולם התחתון יצאתי משם. הבטחתיך בשעתו כי לא אשוב עוד לגנבה, ועתה האם אני מסוגל לעמוד בכך? הלא מורים רבים היו לי מאז, אשר טימאו את טהרת נפשי ואמללוני לעד, מה עוללת לי? מאז אני מתדרדר במדרון הפשע לאין מעצור, והאחריות לחיי המתועבים על ראשך תחול לעד..."
"והלא אין דרך אחרת", לחש ד"ר קלטרזון לעצמו. "מה נורא הדבר, והלא נער זה היה נראה באמת כנער תמים אלא שנכשל פעם. עוד זעקתו מהדהדת באוזני.... "רחמים, חמלה" "אני אבוד לעד"....
"וכי הייתה לפני עצה אחרת?" עיניו תהו בחלל ונתקלו בארון הספרים. מבלי משים פתח ספר עלעל בו אנה ואנה. לפתע נתקלו עיניו בפיסקה מסוימת:
"עבד עברי האמור בתורה, זה ישראלי שמכרו אותו בית דין בעל כורחו או המוכר עצמו לרצונו. כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן, בית דין מוכרים אותו...."
עיניו ריצדו על פני השורות, והוא המשיך לקרוא: "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך ... כל עבד עברי או אמה העברייה, חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור ... וחייב לנהוג בו מנהג אחווה..."
ד"ר קלטרזון סגר את הספר. על כריכתו התנוססו מוזהבות האותיות "יד החזקה להרמב"ם"... הוא שקע בהרהורים....
***
.... אחימלך ראש בית הדין, בקרית יערים אשר ביהודה, התנודד לרגע קט על מושבו, ונעץ עיניים חודרות בעלם הצעיר העומד לפניו, שידיו לפותות בידי שני שוטרים כבדי גוף, השומרים על כל תנועה מתנועותיו.
"ובכן, הנך אומר כי גנבת וטבחת את כבשתו של עמיאל שכניך, כי פקד הרעב את ביתך ולא יכולת לעמוד בפני בכייתם של אחיך היתומים הקטנים, אשר זה יומיים לא באה פת אוכל לפיהם. אך אילו לא היית נותן בכוס עיניך, אלא עובד ומשתכר לפרנס את משפתיך, לא היית מגיע למצב מביש שכזה. האם תוכל לשלם את דמי השה אשר טבחת?
- "כסף! מניין לי כסף, אילו היה לי כסף לא הייתי מגיע לגניבה זו", השיב הנאשם ששערותיו הפרועות גולשות על כתפיו, ועיניו משורגות בגידים אדמדמים אשר העידו כי לא נזיר מיין - העלם.
"ואם אין לו, ונמכר בגנבתו", חרץ אחימלך בקול קר ומתכתי. מחר יובא העלם להימכר לעבד עברי בבית הדין, והכסף אשר יתקבל תמורתו יינתן לבעל השה.
ראש בית הדין קם ממקומו. כל הנוכחים גם הם קמו מכיסאותיהם לאות כבוד.
לרגע השתהה אחימלך, כאילו שכח דבר מה. "נא לציין בפסק הדין, כי האדון שיקנה את העבד יחויב לפרנס בכבוד גם את בני משפחת הנאשם", הוסיף טרם עוזבו את טרקלין הדיונים.
***
יום אביב שמרביתו כבר חלפה, במרפסת ביתו יושב אחימלך, והוגה בספר התורה הפרוס לפניו. לפתע צעדים כבדים אך הססניים נשמעים בחצר. לעיני אחימלך נגלה גבר כבן שלושים. עיניו מביעות תום, אך ניכר בהם כי בעליהם עבר סבל רב בימי חייו.
בניד ראש קל הראה אחימלך להלך כי הוא רשאי לגשת. כאשר ניצב לפניו ללא תנועה, ידיו חבוקות על לוח ליבו, התבונן בו אחימלך בפליאה. היה בו משהו מוכר אלא שבשום פנים ואופן לא היה יכול להיזכר מהיכן הוא מכירו.
התזכרני? שאל ההלך. אחימלך רפרף בזיכרונו על פני אלפי אנשים. דמיות ומאורעות חלפו לפניו בקצב מסחרר. גם נימת הקול הזכירה לו דבר מה, אך לא מצא עדיין נקודת אחזיה. הוא הניע ראשו לשלילה.
- לפני שש שנים דנת אותי להימכר ממכר עבד.
בבת אחת, נזדקר לפני אחימלך, אותו מעשה בעלם פרוע השער, שנשפט להימכר בעוון גניבת השה מבית רעהו. עד כמה הוא השתנה חשב אחימלך, ואמר לאיטו: "אכן נזכרתי בך, ומה מעשיך כיום?"
באתי להודות לך אדוני השופט, על ידי המשפט שחרצת עלי, כפי שגזרה התורה הקדושה, שהנך הוגה בה, שונו כל חיי. האדון אשר נמכרתי לו החזיקני בביתו כבן, והוא אשר גמל אותי משכרותי, הורני את חוקי התורה הקדושה, נתן לי ממיטב אכלו, העסיקני בעבודה אך לא הכביד עלי. הייתי לו כאח וכבן וכתלמיד נאמן. עתה כאשר נסתיימו שנות עבדותי, העניק לי מטוב נכסיו - ככתוב בתורה - וסכום כסף, להתחיל בו את חיי החדשים. הנני מאושר, יש תכלית לחיי, ומנער הולל הפכתי לעובד חרוץ יודע ספר אשר משפחתו גאה בו. כל שאיפתי כיום לעזור למוכי גורל, כמוני בעבר, ועל כך תודתי לך אדוני השופט, אשר דנת אותי בצדק וביושר כאשר גזרה חכמת האלוקים, הנעלה ממושגי בני אנוש....
***
צלצול שעון הקיר, העיר את ד"ר קלטרזון מתרדמתו. הוא פקח את עיניו, ומבטו נתקל במכתב המונח לפניו על השולחן.
- אה! לו הייתי השופט אחימלך! הפטיר באנחה חרישית.



פינה חבויה בלב
לא ייאמן!
שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
לא על מצוות שבת החמורה, על איסור רצח או על חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.
במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.
והנה, דווקא במצווה "קלה" זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה.
וזאת יש לזכור, כי התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהמנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י"ח).
חזרה זו, נודה שהיא מחוייבת המציאות, שכן מאירה היא פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות, שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.
השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.
זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון - בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.
"וגר לא תלחץ", התורה מלמדת אותנו ומנמקת את בקשתה: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג, ט').
אנו מופנים אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
נא להתרחק
הדעה הקדומה והנגיעה האישית הן אויבותיה הגדולות של האמת. אדם מרכיב לעיניו משקפיים מן הסוג האמור, והן מערפלות את מראות החיים ומסלפות את המציאות האובייקטיבית. והגרוע מכול, שכלל אינו חש בכך.
נדמה לו שדבריו, השקפותיו והגיגיו משקפים את האמת הצרופה, האחת והיחידה שאין בלתה. בעיני עצמו הוא פועל כראוי בלי לחוש באינטרסים הצרים והאישיים הדוחפים אותו. לכל מעשה ממעשיו ימצא הצדקה, והגינותו, לפי דעתו, היא למעלה מכל ספק.
לתכונה זו מקדישה פרשתנו שלוש מילים:
"מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז').
חכמים התבוננו בפסוק והוא חשף לפניהם את צפונות לבו של האדם. הם ידעו היטב כי אין כתוב זה בא לאסור עלינו רק את השקר הפשוט, הגלוי והישיר. לכך הקדישה התורה צו ברור ביותר התואם את הנוסח הרגיל של צווי התורה: "לא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א).
מה רצתה התורה לחדש בפסוק נוסף זה?
הניסוח החריג שבפרשתנו פתח לפני חז"ל אפיקי הבנה חדשים במהות השקר. בפרשתנו אנו לומדים שעלינו גם להתרחק מהשקר. קיים תחום שבו יצאו דבריו של האדם מכלל השקר ה"תקני", אך עדיין לא הגיעו אל מחוז האמת המוחלטת. זו האמת הנקיה מכל סיגי התעיה ומרמה. על תחום ביניים זה החלה התורה את דבריה: "מדבר שקר תרחק".
אכן, תחום אנושי זה הוא שטח הפקר, שגלומות בו אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות, אשר נוצלו היטב על ידי בני אנוש.
חז"ל ציידונו בדוגמאות מוחשיות לשימושים בשקר, המצופה ציפוי דקיק של "אמת". רוב הדוגמאות לקוחות מהווי בית הדין, שכן הפסוק בתורה מופיע במסגרת האזהרות לדיינים, לעדים ועוד. אולם ברור שמסקנותיהן חלות על כולנו. הן ביחסנו אל הזולת, והן בהתנהגותנו כלפי החברה.
בלבו של השופט התעורר ספק והוא חש שמשהו בעדותם של העדים אינו כשורה. אם יחליט לקבל את עדותם, יעשה כחוק. הלא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". איש לא יוכל לבוא אליו בטענות כי "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים י"ט, ט"ו).
אולם הפסוק: "מדבר שקר תרחק" מבהיר שלא כך הוא. הדיין אכן לא שיקר, אך אל האמת עדיין לא הגיע. פרשתנו מגלה שאם יקבל את עדותם, עדיין שרוי הוא במחיצת השקר. עליו לפסול את עצמו מלדון בדין זה ולהעביר את הדיון לשופט אחר. אולי יגלה הלה, האם רמאים הם העדים אם לא.



מאבק נגד שחיקה
לשלושה מהחוקים המופיעים בפרשה, מוצמדת פניה רגשית אל מצפון העם. החוקים באים להגן על היסודות החלשים בחברה, חסרי המגן והמשענת הציבורית. הפניה הרגשית מלמדת, שלא די בחוק, אפילו הוא מנוסח היטב. אם הלב לא יתחנך לחוש בסבלו של הזולת ובצורך ללכת לקראת אלו הזקוקים באמת לעזרה, לא תהיה הפעילות למען החלש - מלאה.
בהסבריה לחוקים הבאים, חושפת התורה את גישתה הייחודית למושג 'חוק ומשפט'. עיקרו ותוכנו הפנימי של מושג זה הוא, המוסר והחינוך האישי המהווים את מסד החוק:
שלושת החוקים, שאליהם נלווית הפניה הרגשית, הם:
א. "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב, כ"א).
ב. "אם "חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני" (שם, כ"ה-כ"ו).
ג. "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כ"ג, ט').
המבט מתמקד במשותף, המאחד את שלושת הפסוקים הללו. מדובר בשלוש קבוצות חלשות בחברה. שלוש קבוצות שחולשתן מזמינה יחס מתנשא כלפיהן מצד אלו שהכח, הכסף והשלטון נתונים בידם, והם מדמים לעצמם שעוצמתם מעניקה להם את הזכות לרדות בחלשים הנתונים למרותם.
בפסוקים אלו מדובר בנורמה חברתית המתפתחת ומשתרשת מאליה בחיים האנושיים. אמנם לעיתים נורמה זו אינה עומדת בסתירה לחוק היבש, אך היא סותרת והורסת את אושיות המוסר האנושי עד היסוד. למרות הקו הדורסני המאפיין אותה, השפלת החלש אפילו אינה גורמת נקיפות מצפון לחזק השולט והמדכא.
נצטט קטעים מדבריו של אחד מפרשני התורה, בן המאה הקודמת, רבי שמשון רפאל הירש: "לא תענון" - "ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם - על פי החוק. לכן, הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה. בחיי החברה ובהליכותיה נתונים אנשים אלו, המשוללים נציגות, משענת והדרכה - לקיפוח ולהשפלה. משום כך, פונה התורה אל החברה ואומרת: "לא תענון" - אל תנצלו את חולשתם לרעה. אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם".
"כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל? את זאת מוצאים אנו בשיחתם של רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, שעה שהוצאו להיהרג על קידוש השם על ידי הרומאים: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: לבי יוצא על שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ועכבתו עד שתהא שותה כוסך, נועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה: 'אם ענה תענה אותו' (שמות כ"ב, כ"ב). אמר לו: רבי, ניחמתני".
הדברים מחרידים כל לב רגיש! מתשובתו של רבי ישמעאל לרבי שמעון, שעה שהוצאו להורג, מתברר לנו, שאין הכוונה בעינוי היתום, האלמנה והזר - לסגירתם, לדוגמא, במחנות ריכוז ובהתעללות נפשעת בהם... לא! במושג עינוי כלולים גם מעשים המצויים בחיי היום יום שלנו, כמו דחיית אנשים ללא סיבה, המתנתם מול הדלת הסגורה, אי התייחסות מספקת אליהם וכדומה. התורה מדברת על יתום, אלמנה וגר, משום שהם מועדים לעינוי ולדריסה יותר מזולתם, אך הכוונה היא לכל אדם שמקפחים את זכויותיו או פוגעים בו וברגשותיו.
הפקיד הדוחה ללא סיבה מוצדקת אדם מסכן הזקוק לשירותיו, במילים: "בוא בשבוע הבא", נהג הנועל את דלת האוטובוס בלי הצדקה בפני זקנה מדדה, שלא הצליחה להידחף פנימה - כל אלה כלולים במסגרת עינוי זו. גם הרשויות המקצצות קצבאות זקנה, במסגרת ריסון התקציב, בהנחה שקבוצה זו אינה מסוגלת להתקומם ולשבות, נכללות גם הן במושג עינוי זה.
כך גם נראים הדברים מנקודת מבטם של רבן שמעון ורבי ישמעאל, המנהלים דו שיח בנושא זה בצל הגרדום. הם מקבלים אישור מזעזע בתשובתו של רבן שמעון לרבי ישמעאל: "ניחמתני"! כלומר, עתה הנני מבין מדוע אני, רבן שמעון בן גמליאל, נשיא בית הדין העליון בירושלים, חייב למות בחרב. בוודאי במשך הפעילות הארוכה שלי כדיין וכאב בית דין, גרמתי לפחות לעינוי מועט לאחד האזרחים שנזקקו לשירותי, לעצתי או לפסק דיני.
בשלושת המקרים שצוינו לעיל, חושפת התורה לא את חטאי החברה, כי אם את השחיקה המוסרית שלה. את הנטייה הנפשית הנובעת מהסתגרות האדם בקונכיית ה"אגו" הפרטי שלו. כלל זה חל במיוחד על היחס כלפי היתום, האלמנה, הזר והעני, הצועדים בצידי הדרכים של החברה. כאשר האדם או החברה עסוקים בעצמם, אין להם זמן להאזין לזעקתם הבלתי נשמעת של הנדרסים על ידם. וכשלא שומעים, אין נקיפות מצפון!
אין ללחום נגד שחיקה זו באמצעות החוק והצו היבשים, כי אם באמצעות החינוך האישי המתמיד, הדורש מן האדם את העמידה המתמדת על משמר נפשו. חינוך התובע ממנו לבדוק ללא הרף, האם החלודה האנוכית אינה מכרסמת, חלילה, ברגישותו האנושית.